<h1>פסקי הרי"ד — ע"ז</h1>
<h2>דף כט.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] תניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים, בהמה תיעקר, פירות וכסות וכלים יירקבו, מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה. והאי תנא סבר שאין פודין את הקדש אלא בשוויו. ומשום הכי קאמר שייפסדו. ולית הילכתא הכי, דאמרינן בערכין בפרק המקדיש [ערכין כ"ט ע"א], ההוא גברא דאחרימינהו לניכסיה בפומבדיתא, אתא לקמיה דרב יהודה, אמר ליה שקול ארבעה זוזי אחיל עלייהו ושדינהו בנהרא, ולישרו לך. אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית. כמאן, כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחול. אימור דאמר שמואל שחיללו, לכתחילה מי אמר. הני מילי בזמן שבית המקדש קיים, משום פסידא דהקדש. אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפילו לכתחילה. אי הכי אפילו פרוטה נמי. פרסומי מילתא. אלמא שמואל ורב יהודה לא סברי כי הך מתניתא. והילכתא כותייהו.
